<h1>ב"ב ק"נ ע"ב</h1>
<h2>דף נא:</h2>
רב יוסף בר מניומי. תלמידו של רב נחמן היה. בכמה מקומות בתלמוד [ברכות כ"ג ע"א, עירובין מ"ה ע"א, ע"ו ע"ב, יבמות ק"א ע"ב, ק"ד ע"א, ק"ה ע"ב, ק"ז ע"ב]. גרסינן בכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים. ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למיפסלא לה בגיטא מיניה. אמר ליה מאי דעתיך משום נכסי, [אנא] בנכסי פליגנא לך. אמר [ליה] רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין, אע"ג דזבין לא הוה זביניה זבינא. פירוש וכיון דזביניה לאו זביני קודם ליבום, חלוקה דידיה נמי, אפילו פליג [לאו חלוקה היא] כדמסיק התם. ופליג אביי על רב יוסף וכו' עד נפק רב יוסף דק ואשכח דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו', עד שלחוה לקמיה דרב מניומי בר נחומי, שלח להו הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה. מאי טעמא, אילימא משום דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה, דילמא רבי מאיר היא דאמר משתעבדי. ואלא משום דאמר לה לאו בעל דברים דידי את, דילמא רבי נתן היא דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה וכו', לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. אלא אי רבי מאיר אי רבי נתן.
ומה שכתבתי כל כך מגמרא דידן, לפי שמעשה היה בראובן שמכר קרקעות לשמעון, ופרע הלוקח את הכסף עד עשרה זהובים. ואותן [זהובים] היו בידו בתורת פקדון עד שיבוא המוכר ויקחם. ומזמין היה הכסף כל שעה בלא שום עיכוב. ובתוך כך נפטר המוכר לבית עולמו וחיים לכל ישראל הניח. ולא הניח נכסים כי אם אותו הכסף שהיה מופקד ביד הלוקח. והניח יורשים ואלמנה, והרי אלמנתו חוזרת על אותו הכסף בפרעון כתובתה. וביררו בית דין אותי הסודר והרב רבי יצחק הלוי בר אשר. האלמנה תובעת הכסף, והלוקח אומר אני מזומן ליתן למי שיזכה בו בדין האלמנה או היורשים. וטענו מה שטענו.
ועל פי טענותם נשאנו ונתננו בדברים והסכמנו לדעת אחת. ונראה לנו שהדין עם האלמנה ובדין חוזרת על אותו שביד הלוקח אע"פ שאינה תפוסה. ועל פי תקנות הגאונים רבותינו זכרם לברכה שתיקנו והעמידו לשיעבוד גבוי כתובה מטלטלי כמו מקרקעי בזמן [הזה] לאחריות כבושם אנטוכיא וכגמלים של ערביא שהן ממש כמו קרקעי ואחריות האשה עליהן. ורבותינו קדומינו אשר עמדו אחריהם עשאום למטלטלי כמקרקעי בתקנות קבועות, והעמידום על פי הלכה. ומספר כתובה ומלשון הכתובה למדו, שכך כותבין "נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות", בחיים ובמות. וריב"א הלוי ורבינו תם חקרו חקירותיהם. וכדאי הן שנסמוך עליהן לעשות מעשה להגבות כתובה מן המטלטלין. והאלמנה חוזרת על הכסף שביד הלוקח, אותן עשרה זהובים.
ואע"ג דמסקינן הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' דזו אינה משנה, ומתמהינן מאי טעמא אילימא משום דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא רבי מאיר היא וכו', עד אלא משום הכי אינה משנה דלא אשכחן דמחמירין תרי חומרי בכתובה. ופירש רבינו חננאל תרי חומרי, חדא דמטלטלי משתעבדי ותו דמוציאין מזה ונותנין לזה, מן היבם שהוא לוה מאחיו ופורעין הכתובה שהיא מלוה על אחיו. אלא או רבי מאיר חדא קאמר כתובת אשה ממטלטלין, או רבי נתן נמי חדא קאמר מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה, אלמא כה"ג הוה תרי חומרי. ואין אלמנה זו גובה מן הכסף הזה.
לא היא. חדא כיון שאין על אותו כסף שביד לוקח לא טענה ולא עירעור אלא נכון ומזומן לתת לזוכה בו, או היורשים או האלמנה, אין כאן "מוציאין מזה לתת לזה", אלא דין דההיא דכתובות פרק הכותב [פ"ד ע"א], מי שמת והניח [אשה ובעל חוב ויורשים והיה לו] מלוה או פקדון ביד אחרים. דפליגי רבי טרפון ורבי עקיבא, דרבי טרפון סבר לכושל שבראיה ופליגי תנאי ואמוראי אי לבעל חוב אי לאשה, היכא דליכא בעל [חוב] דברי הכל לאשה. ואע"ג דקיימא לן דכתובת אשה ממקרקעי ולא ממטלטלי, קסבר רבי טרפון הני מילי לאפוקי מיתמי, דומיא דבעל חוב דכולי עלמא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. והיכא דאיכא בעל חוב ולא אשה יתננו לבעל חוב, היינו משום דמלוה או פקדון זה ביד אחרים וכאילו מחיים תפסי. אבל לרבי עקיבא תפיסה כי האי לא מהניא. אלא כדמפרש התם [פ"ד ע"ב] והוא שתפס מחיים. ולרבי עקיבא כיון דהבא ליפרע מנכסי יתומים צריך שבועה, הילכך מה שהפקדון או המלוה ביד אחרים כמאן דמונח ברשות היתומים. ורבי עקיבא מודה דאע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לאלמנה תפיסה מהניא. דהכי מסקינן בפרק אלמנה ניזונת [צ"ו ע"א] אלמנה שתפסה מטלטלין בין לכתובה בין למזונות מה שתפסה תפסה. והמלוה שביד אחרים דומיא דפקדון, דנכון הוא הממון ומזומן להחזיר למי שיזכה בו, ואין בית דין צריכין לכוף על כך. הילכך לרבי עקיבא ברשות יתמי הן מפני שצריכים כל הנפרעים שבועה, וכל זמן שלא נשבעו יש כאן תרי חומרי, חדא דמטלטלין נינהו וחדא דצריך לישבע. ואפילו הכי לרבי טרפון ינתנו לאשה, הואיל ומזומן הוא במטלטלי ואיתנהו בעינייהו דמי, הואיל וליתנהו ביד יורשים. ולא חשיב תרי חומרי אע"ג דנשבע הנפרע. ורבי עקיבא מודה היכא דייחד לה מטלטלי לכתובה פשיטא דכי איתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו קיימא לן כפומבדיתא דאמרי בלא שבועה. כדאיתא פרק אע"פ [נ"ה ע"א]. ואפילו לבני מתא מחסיא דאמרי בשבועה מי לא מודה רבי עקיבא דאם ייחד לה מלוה או פקדון שביד אחרים שגובה מהן.
הילכך הואיל ותקנו קדמונינו לשעבד מטלטלין לכתובה דינן כקרקע, כיון דאסמכתייהו עלייהו. דלא מיבעיא היכא דאיתנהו ביד אחרים, ואע"ג דמשביעין עליהן דמוציאין מידן. אלא אפילו הן ביד יורשין נשבעין ומוציאין מידן. דומיא דקרקעות וכבשמים של אנטוכיא וכדפרישית דמן היתומים גובה כתובה מהן. והיכא דכתובה נגבית מן המטלטלין כגון מגמלי דערביא ותותבי דבי מוכסי לא שייך למימר תרי חומרי בכתובה. דאפילו לרבי מאיר דאמר כתובה [נגבית] ממטלטלין, כיון דפליגי רבנן עליה, מודה להו דלא עבדינן תרי חומרי. אבל במקום שהעמידו חכמים את המטלטלין כדין הקרקעות לא שייך למימר תרי חומרי. דמטלטלי היינו מקרקעי. כגון ארנקי דמחוזא כדסבר רבא מעיקרא [ס"ז ע"א]. ולא שייך למימר תרי חומרי אלא כדומיא דנושה באחיו דליתנהו, אבל איתנהו ומזומנים לא שייך למימר תרי חומרי, אפילו שנגבה בשבועה. דלרבי מאיר, דגבי שכיב מרע נמי חשבינן מטלטלין ואיתנהו בעינייהו כמקרקעי בהלכות שכיב מרע ושיור
